החלטה בתיק עמ"י 39493-06-13

בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בנצרת (כב' הש' ד. שרון גרין), אשר דחה בקשה לביטול פסילה מינהלית של רישיונו של העורר.

רישיונו של העורר נפסל לאחר שלפי עדותו של שוטר, נסע העורר בכביש ועקף משאית אשר נסעה חציה על השול וחציה על הנתיב ותוך כדי עקיפה העורר עצמו סטה לנתיב הנגדי עם חלק ממכוניתו ובכך גרם לשוטר שבא ממולו לסטות ימינה וסיכן את נסיעתו של אותו שוטר.

בית משפט קמא בחן את הבקשה על יסוד בדיקת קיומן של ראיות לכאורה ותוך שהעלה את השאלה, האם יש בראיות התביעה, בהנחה שינתן להן משקל ראייתי מלא, כדי לבסס הרשעה, וזאת מבלי לבחון מהימנות העדים.

בערר שבפניי מיקד ב"כ העורר את עררו בשתי טענות.

האחת, כי השוטר לא ציין שהיה בקשר עין רציף עם רכב העורר והשנייה, היא כי השוטר לא ציין היכן עצר את רכבו של העורר.

בתגובה טען ב"כ המשיבה, בהסתמך על נימוקו של בית משפט קמא כי אמנם המילים "קשר עין רצוף" אינן מופיעות, אלא שמשמעותן מתקיימת נוכח הרשום בדו"ח, שכן, העורר נעצר לבסוף על ידי השוטר שעיכב את התנועה, כמו כן שרטט השוטר את זירת התרחשות העבירה וכמו כן כב' הש' קמא ציטטה מדו"ח העיכוב שם נרשם מפי העורר: "אני עקפתי לא מסוכן" (העורר לא חתם על הדו"ח הנ"ל).

על כן די היה בכך כדי לבסס את דרישת הראיות לכאורה.

ב"כ המשיבה גם הפנה לעברו התעבורתי של העורר שכולל 27 עבירות וכן 22 הרשעות בשלל עבירות.

שקלתי את טיעוני הצדדים בכובד ראש והתלבטתי לא מעט ובסופו של דבר החלטתי לקבל את הערר ואבהיר להלן.

אין חולק כי בדו"ח שערך השוטר, לא נרשם כי הוא היה בקשר עין רצוף עם הרכב שעבר את העבירה שנצפתה לפניו.

יותר מכך, השוטר לא נסע בכיוון נסיעתו של הרכב העוקף, אלא בא ממולו, נאלץ לסטות לשוליים והיה צורך שיסתובב לנתיב הנגדי ומכאן עולה השאלה, האם בשלב זה שעה שהרכב העוקף את העקיפה האסורה התרחק מן המקום, נשמר קשר עין רצוף בין השוטר לבין אותו רכב, אשר יש להניח, היה צריך גם לתת דעתו לרכבים נוספים שבאו מכיוון הנסיעה הנגדי בטרם יבצע פניית פרסה ויסתובב.

עוד יותר מכך, דווקא דברי השוטר שלפיהם הוא נאלץ לבקש עזרת שוטר אחר שהיה בהמשך הכביש בו נסע הרכב העוקף על מנת שיציב מחסום ויעצור את הרכב העוקף, דווקא הם מטילים ספק אם המשיך השוטר רושם הדו"ח, להיות בקשר עין.

לכל אלה יש להוסיף את העובדה שלא צוין בשום מקום, לאחר כמה זמן נעצר הרכב העוקף ומה המרחק שעבר ממקום האירוע, פרטים אלה היו נותנים אינדיקציה למשך הזמן שחלף מרגע האירוע עד לרישום הדו"ח ולעצירה וגם לעניין שמירת קשר העין.

לא נעלמה מעיניי העובדה כי בית משפט קמא נימק את החלטתו גם על מה שנרשם לכאורה מפי העורר בדו"ח העיכוב וצוטט בהחלטת בית משפט קמא ולפיו "אני עקפתי לא מסוכן".

בעניין זה אומר תחילה כי מוצג זה שהינו דו"ח העיכוב לא הוצג בפניי משום מה. בכתב ההזמנה לדין וכתב אישום שהוצג בפניי, נרשם תחת הכותרת "דברי הנהג": "לא עשיתי עקיפה מסוכנת".

העובדה שכתב העיכוב, שלא הוצג בפניי, לא נחתם על ידי העורר כפי שציין בית משפט קמא, ובצירוף לכך נוכח ההלכה שנקבעה בבש"פ 267/05 מפי כב' הש' ג'ובראן בעניין אוריאל מרמור           נגד מדינת ישראל שלפיו מקום בו נעברה העבירה כלפי השוטר רושם הדו"ח שיהיה עד במשפט, אין בית משפט בשלב שבו לא נשמעות ראיות, מסוגל להעדיף את עדותו של השוטר מפני עדותו של הנהג אשר לכאורה מואשם בעבירה, מותירה את מאזן השיקולים להחזרת הרישיון ולא לפסילתו בשלב זה.

מכל הנימוקים שפירטתי לעיל, סבורני כי מתקיים קושי ראייתי אשר מצדיק ביטול הפסילה בשלב זה וכך אני מורה.

סוף דבר, הערר מתקבל.

המזכירות תמציא לצדדים העתק ההחלטה .